Maayan etc - לדף הבית מעין 3- כתב עת לשירה, ספרות, אמנות ורעיונות מערבון 2- מגזין חדש לקולנוע

מעין 3 - גילית פישר

במעין 3 ומערבון 2 נוטלים חלק 40 משוררים, 10 כותבי פרוזה ו23 אמנים פלסטיים. רובם הגדול של הכותבים בעיתון הם בגילאי העשרים וזה להם פרסום ראשון. זהו אחד הרעיונות שבבסיס כתב העת: לשמש מדגרה ליצירה אוונגרדית ומשוכללת, שלאו דווקא היתה מקבלת מקום בכתבי עת ממוסדים יותר ומחוייבים לאיזו בנאליה תרבותית ידועה מראש ולשמות המוכרים. כעיתון חי, ככתב העת של ההווה הישראלי, יש דגש מיוחד בגיליון למלחמת לבנון השניה והדהודיה.

ספרות הגיליון מכיל כמה סיפורים, שחלק גדול מהם משלב בין היפר-ריאליזם או היפר-קונקרטיות של ישראל בימי שלטון אולמרט ובין עולם הפנטזיה. ראובן שבת בסיפור על קשר מלא אהבה בין מאלף דובים לדוב, בעידן הפוליטיקלי קורקט האנטי-קרקסי; ואן נויין בטקסט סוריאליסטי צבעוני על נערה והעין ארוטית שלה העשויה כמהין; יוני רז פורטוגלי ברוח סופרי המסעות נוסע לחלק היווני של קפריסין; בועז לביא בטקסט על פיטורים, סקס במשרד ועבודה בחברה לפתרונות טכנולוגיים; גם דניאל פוגל מספר על קורותיו הפנטסטיים של אדם שפוטר מהעבודה ונמק אט אט; דן שדור על שמאלן שלא קיבל רשות להיכנס להצגה מאת סייד קשוע, והוא דוהר עם בחורה ברחובות תל אביב; אמיר נעמן, משורר קבוע במעין, מפרסם לראשונה יצירת פרוזה המתמקדת בתמרה ה"משופצת, הורסת, נוצצת, מוצצת" - סמל לדקדנט בבארים הצפוניים, בזירת הקוק; רועי ארד בסיפור מפתח על איש רוח מיתולוגי שימיו הטובים מאחוריו וכיום הוא מוקף גרפומנים ומלחכי פנכה. בכוחותיו האחרונים, הוא מנסה בעידן התרבות המופרטת של שנות האפס'טיז, להקים כתב עת חדש בשם 'דומני'. אבנר הנמן על ידידותו עם נאו-נאצי מן הישוב; והסופר יפתח אשכנזי בטקסט פרובוקטיבי ונועז, מחווה לז'אנר "הסטאלג" בגרסה הפלסטינית.

הילה "טוני" נבוק , פוקסי

המסות והרעיונות הם אגף מרכזי במעין 3. מאמר של המשורר, המתרגם והמסאי האמריקאי אליוט ויינברגר (בתרגום אהרן שבתאי ודן דאור) על גו צ'נג פותח חרך ל"משוררים המעורפלים" ולשירה המודרנית בסין שבמבט לאחור אפשר להגיד שהיתה המקום המרכזי ביותר בעולם מבחינת התרחשות פואטית במהלך שנות השמונים; נמרוד קמר כותב על סצינת הפופ הצוהלת בלבנון דרך הזמרות המובילות ננסי עג'רם והייפא ווהבי; טקסט של הרולד פינטר על גלגוליו של שיר פוליטי ששרבט במלחמת המפרץ הראשונה ונדחה על ידי כתבי העת השונים - טקסט שחושף את מסכת הצביעות בקרב המגזינים השמאליים לכאורה והצפודים למעשה ; מסה תיאולוגית ראשונה במעין - צפיה דגני כותבת על מעמדו ההלכתי של הפירה; טקסט התערוכה דורון שעסקה באמנות ובזכויות עובדים והוצגה במנשר ופרסום עולמי ראשון בכתב עת לשירה לטקסט בשפת ירטימה, שפה בינלאומית שמדוברת על ידי אדם אחד בלבד.

שירה כמו בגיליונות קודמים, רוב העיתון מוקדש לשירה (מנוקדת חלקית). יש הרבה חומרים רבי עוצמה לצד טקסטים נימוחים בפה ועשרות משוררות ומשוררים ופריצות דרך לשוניות, אידאולוגיות ופואטיות. נתעכב רק על כמה. מעין נפתח בשיר מתריס של הגר רוה (פרסום ראשון למי שלטעמנו הולכת לתפוס את מקומה כאחת המשוררות הבכירות בישראל. ראיון) שמתחיל ב: "כל המשוררים מכוערים\ מאוננים כפייתיים... וגם המשוררות, באות אחת לשני דורות בערך\ ואף פעם לא נוגעות אחת בשניה". אהרן שבתאי בשיר הבנוי כמה פרקרקים על המלחמה שנאפתה בלבנון. צאלה כץ כותבת פזמון סאטירי ומחורז על חיבוק הצפון ועל המלחמה, עם אזכור ראשון לגאידמק בפואטיקה העברית. הקולנוען הלבנוני ואאל נוראדין כותב מביירות (עברית: לנה אטינגר) על חייו כקולנוען וכמי ששירת בצבא הלבנוני, בשיר בוטה אותו הוא מקדיש למפקדו האישי ("אני שונא אותך כמו שאף שונא חרא"). אחריו עודד דרור (שם בדוי. בגיליון יש כותבים רבים שבחרו להישתמש בפסבדונים ואנחנו מקבלים זאת באהבה) בשיר עצוב על יחידה לא מפוארת בצבא הישראלי והתאווה של החיילים למיצים החדשים של חברות המשקאות. נעמה גרשי שנתגלתה כאחת מהמשוררות האהובות בגיליון הקודם עם "עזריאלי בסתיו", מפרסמת שיר על דייט בבר יפואי יאפי ומה שעומד מאחוריו (ומאחורי יפו): ידיו השחורות של שוטף הכלים. מאיר קובלסקי בשיר ברוח מאיקובסקי על פועלות של בנטון שמסתיים במשפט בנוסח מאיר אריאל, "מתחת לכל מטאפורה\ יושבת עובדת מתפרה". רמי פרג כותב על החלום הישראלי: פיליפינית עם זקן ובשולחן ליד שני גברים מתכננים לעשות תוכנית טלוויזיה בפורמט אמריקאי. אורית גת הצעירה מפרסמת שיר אהבה אחד, בן שש מילים. עמוס בר (התפרסם בשמה של ליה מאור) כתב המנון אהבין קצרצר: "אני אוהבת אותך,\ ואפילו\ הייתי נותנת\ לך\ לשמוע ווקמן\ עם הסוללות\ של\ הקוצב". המוזיקאי אריק חיות קנה את עולמו כשכתב שיר על פקצות במכנסי טרנינג ולק ורוד ששולחות אס.אמ.אסים. א.ב. דן ויהושע סימון בתרגומים יצירתיים למוזיקת פופ אלטרנטיבית, פרנץ פרדיננד ואדם גרין. הבמאית זהר וגנר (הסרט התעודי "זורקי") בשירה פורנוגרפית קצבית וא-פואטית עם שורות כמו "חולה על הקוס\ חולה על הקוס\ חולה על הקוקוס שלך". יוני רז פורטוגלי מתפייט על מכונות צילום בבית אריאלה בסדרה של שירים דמויי-הייקו. גלי פיאלקוב כותבת על סקס עם במאי ערבי ג'ינג'י יפה תואר שמצליח על המסך האירופי. וכמובן תרגומים של גו צ'נג (דן דאור) ושל הרולד פינטר (אהרן שבתאי) שהוזכרו קודם.

עינב ויסמן, אלי ישי

אמנות השער של מעין 3 הוא פרי עבודתה של גילית פישר שגם פרסמה כמה שירים בכתב העת. ההפרדה בין השדות התרבותיים היא מלאכותית ומיושנת: המשוררים של מעין הם פעמים רבות גם הקולנוענים של מערבון (יוני רז פורטוגלי למשל) או אמנים בעיתון (אבישי סיון מפרסם תצלום פולורויד ושירים פורנוגרפיים) והם גם עוסקים במוזיקה (הגר רוה, פרדי, אריק חיות, א.ב דן ועוד הם מוזיקאים פעילים, וכמובן שלמה מזרחי). בשער, מציגה פישר ציור ילדותי של מטוס עם עיניים, עבודה שמתקשרת לטעמנו עם ההפצצות בלבנון ועזה. בשער האחורי, תצלום של האמנית השוייצרית לידיה לימבורידס, שנעשתה במסגרת עבודה קהילתית. עוד דבר חדש במעין, אותו שאלנו מ"מעריב לנוער", הוא פוסטר אמצע - מקהלת הבמבה הרעשנית של איילת גזית, הקשורה לקבוצת "הסנדלריה" מהתחנה המרכזית הישנה. אנחנו מסמנים את גזית כאחת האמניות המסקרנות כרגע. מקהלת הבמבות היא ההצעה שלנו לסמל עדכני לישראל כפי שהיא באמת: יהודים, ערבים, עובדים זרים, חרדים, ג'ינג'ים ומשת"פים: כולם בולסים במבה. חלק האמנות נפתח עם עוד עבודה מהפנטת: הכבשה האלקטרונית של מיכל אברהם, אמנית ממוצא אתיופי, ששילבה בין הנורות החשמליות של אדיסון וגרבי צמר סרוגות, יצרה מעין כבשה שובבה. פרדי בסקיצה לפוחלץ שחציו בתולת ים ענוגה וחציו קוף. כשהוא מנבא את חוק הבארים, פאהד חלבי מהגולן, בוגר "המדרשה לאמנות", מפציץ עם תמונת שמן של רוחמה אברהם, שהיא רק אחת מסדרה של פוליטיקאיות ישראליות. בסעיף האקטיביסטי: איגור גלמן זק, שלא מזמן הציג ברוזנפלד, מציג את ההתנכלות שלו לתערוכה של רייצ'ל ויטריד בטייט מודרן ונטע לירז עם עבודת גרפיטי שרוססה באישון לילה ובעקבותיה הושעתה מתערוכה ב"מדרשה לאמנות". ויש עוד רבים (כמו דוד עדיקא במדור ההומאז'ים הקבוע, זויה צ'רקסקי, נועה יערי, אלכסנדרה צוקרמן וברק רביץ ועוד).

מערבון, העיתון העצמאי היחיד לקולנוע בישראל, תפח מאוד מבחינת מימדיו, מאז הגיליון הקודם, אך שמר על הקו האקטיביסטי. המגזין נפתח בחשיפה: גילוי של מאמר מאת עמוס גוטמן הנער שנכתב לעיתון התיכון בגבעתיים על "סטיריקון" של פליני. המאמר התגלה במקרה בעליית הגג של הבמאי דני רוזנברג, שגם מבאר את חשיבות הגילוי ומשמעותו. כתבת השער עוסקת בסרט הפוליטי, "פארק העונשים" של פיטר ווטקינס, המציג מחנה ריכוז של פעילי שמאל, סרט שחזה את הטירוף האמריקאי העכשווי (איימי טאובין). מאמר על קולנוע לבנוני עכשווי, דרך הסרט "בוסטה". המשך פולמוס סרטי הקרנות: מנהלי הקרנות הישראליות הגדולות מגיבים. ראיון מתורגם עם רוסליני. מאמר ביקורתי על השימוש בפלסטינים בסרטיהם של מוגרבי וגרשטל כהן (שמוליק דובדבני). מאמר של הבמאי הדוקומנטרי ארי ליבסקר, שמעורר כברר הרבה תמיכה לצד ביקורת, הטוען שסרטים מסויימים אינם צריכים מפיק ושהמפיקים הם "אנשים של טפסים". יוני רז פורטוגלי ממפה ומאפיין את ז'אנר "סרטי בתי המלון", הסתעפות מרתקת של סרטי הבורקס. וביקורות על "קרוב לבית", "הפחדנים האמיצים" ו"זכרונותיה של גיישה" (רפרם חדד, ליאת סימון, דרור יזהר). מכתביו של הקומיקאי האמריקאי רוב שניידר ("ג'יגולו אמריקאי") נגד המבקרים ומל גיבסון (מקדים ומתרגם: תום שובל). אדם אבולעפיה בניתוח של משמעות כתוביות הסרטים - הדרך שבה הישראלי צופה בקולנוע. סינופסיס של סרט העוסק בפיגוע בקניון מאת נועם יורן, ותמונות מסרטים של הבמאים דנה לוי, ליאור שמריז וארי ליבסקר. נמרוד קמר במאמר על סרטי "היד האחד" באסופת סרטים של צעירים מרמלה. המניפסט האוורירי בנוסח המלא שלו. וכמו כן, "הצופה", המדור הקבוע של רועי רוזן, שהפעם טומן את ידו ב"הלהקה", בונואל ויוגי הו.

מעין מודפס בכארבעת אלפים עותקים. הוא נפרש לאורך מאה ארבעים עמודים ויחד עם מערבון הוא מכיל כ220 עמודים (מערבון מודפס בעוד 700 עותקים שמחולקים לכל חברי איגוד הבימאים והתסריטאים). בכל זאת הצלחנו לשמור על מחיר של 17 ש"ח, שנקבע על פי תעריף שעת שכר מינימום ברגע יציאת העיתון.

הישג גדול מבחינתנו בגיליון הזה, הוא משהו שהקורא המצוי אולי יתקשה להבחין בו, אבל לנו הוא חשוב מאוד. לראשונה נוכל לשלם לכותבים, לאמנים, לסופרים, למסאים ולמתרגמים המרכזיים שבזכותם יוצא העיתון סכום כסף קטן על היצירות שלהם.

באהבה,

מערכת מעין